אחרי שלקחנו שבועיים להתאושש מהסופרבול, הגיע הזמן להתחיל להסתכל קדימה, על העונה הבאה כשהדבר הקרוב ביותר והמעניין ביותר הוא כמובן הדראפט המתקרב. השנה בדראפט יש את הפרס הגדול בדמותו של אנדרו לאק שכבר שנתיים מדברים עליו כעל הק"ב הפרנצ'ייז הבא. לפני שנתחיל לדבר על לאק והאם שווה באמת לבחור אותו, שווה לציין שלאק הוא די יחיד סגולה בכך שגם שנה שעברה דובר עליו כעל מועמד ודאי לבחירה מס' אחת ולמרות שהחליט להשאר עוד שנה בסטנפורד (ואפילו איבד את המאמן שלו באותה שנה), הזוהר שלו לא עומעם והוא עדיין מיועד ללכת ראשון. למה יחיד סגולה? כי ראינו בעבר שחקנים מהסוג הזה – אם מאט ליינארט לפני כמה שנים ואם ג'ייק לוקר לפני שנתיים – מתדרדרים למקום נמוך יותר אחרי שנה נוספת במכללות.
ועכשיו לשאלה – האם שווה לבחור באנדרו לאק? או, אם לנסח את השאלה יותר טוב – האם בחירה בק"ב בבחירה מס' 1 שווה באמת את ההייפ ותוכל להפוך קבוצה מפסידה על פניה? כלומר, מה שאני מנסה להבין פה זה לא האם אנדרו לאק ספציפית יכול להפוך את הקולטס לקונטנדר אחרי עונת שני ניצחונות – לאף אחד אין את הכלים באמת לדעת האם הצלחה במכללות תתורגם להצלחה דומה במקצוענים – אלא מה נתנו ק"בים שנבחרו בדראפט בבחירה הראשונה בשנים קודמות לקבוצה שבחרה בהם.
כדי לעשות את זה, אני אסתכל על הבחירות הראשונות שהיו ק"בים ב-20 השנה האחרונות ואבחן את התרומה שלהם לקבוצה באחוזים. כשהכוונה שלי היא לא האם אותו ק"ב הפך להול אוף פיימר, אלא עד כמה הוא הצליח להפוך את הקבוצה על פניה. בואו נתחיל:
1989 – טרוי אייקמן. 90%. בכוונה הלכתי טיפה יותר אחורה מ-20 שנה, כי פה ניצב ק"ב שהיה שווה כל אגורה שהושקעה בו. אייקמן הוא הול אוף פיימר, זכה בשלוש אליפויות עם דאלאס ובאופן כללי שינה את כיוון המועדון והפך אותו שוב לקבוצה של אמריקה. אז למה רק 90%? כי עם אייקמן שיחקו גם אמט סמית', מייקל ארווין ואחד מקווי ההתקפה הטובים בהיסטוריה. אז הבחירה באייקמן השתלמה ביותר אבל לא בטוח שעם בחירה נמוכה יותר הקאבויוז לא היו מגיעים להישגים דומים
1990 – ג'ף ג'ורג', 0%. כשמדברים על פרנצ'ייז ק"ב באינדי תמיד מדברים על פייטון מאנינג וגם על ג'ון אלווי שסירב לשחק שם אבל אסור לשכוח ק"ב אחד נוסף שנבחר שם בבחירה הראשונה. ג'ורג' הצליח קצת אחר כך עם אטלנטה, מינסוטה ואוקלנד, ושיחק בליגה כמעט 14 שנה , אבל בשביל אינדי הוא היה כשלון מושלם. 4 שנים שיחק במועדון ולא תרם לו בכלום.
1993 – דרו בלדסו. 80%. בלדסו אולי הוא לא הול אוף פיימר כמו אחרים פה ברשימה אבל הוא כן נתן לפטריוטס מה שלא היה להם לפני כן – פרנצ'ייז ק"ב. איתו הם הגיעו לסופרבול ב-96 (ויש לו גם מניות בעליה לסופרבול של 2001, עם ניצחון כמחליף על פיטסבורג בגמר ה-AFC) ואי אפשר לקחת ממנו את היד שלו והמספרים. בלדסו הפך לפרנצ'ייז ק"ב שכולם ציפו, הוא רק לא הפך את הפטריוטס לפרנצ'ייז על (בטח לא כמו המחליף שלו)
1998 – פייטון מאנינג. 100%. טוב, אין הרבה מה להרחיב פה – אחד מחמשת הק"ב הטובים בהיסטוריה, לקח את הקולטס ל-10 עונות רצופות של 12 ניצחונות ושני סופרבולים. נכון, רק אליפות אחת אבל במבחן התוצאה אי אפשר להתווכח – פייטון הפך את הקולטס מקבוצה מפסידה לקבוצה הכי מנצחת בליגה.
1999 – טים קאוץ'. 20%. ניתן לו קרדיט על עליה אחת לפלייאוף עם קליבלנד ב-2002, אבל זה בערך זה. קליבלנד היו מסריחים לפניו ונשארו מסריחים גם אחריו.
2001 – מייקל ויק. 70%. נשאיר בצד את מקרה הכלבים ונסתכל על מה שויק הביא לאטלנטה. הוא הפך אותה לאחת האטרקציות הגדולות בליגה, הוא הפך את החולצות שלה לנמכרות והוא גם הביא אותה פעם אחת לגמר ה-NFC. מה הוא לא עשה? הוא לא הגיע לסופרבול, הוא לא השיג בק-טו-בק עונות מנצחות, או בקיצור – הוא שינה את המועדון אבל לא הפך אותו על פניו. דרך אגב, בחירת הדראפט הגבוהה שבאה אחריו – מאט ראיין – דווקא כן עשה את זה.
2002 – דיוויד קאר. 0%. אל תתחילו עם תירוצים וסיפורים על קו התקפה רעוע. דוד אוטו היה ויהיה באסט עצום. יוסטון היו צריכים כמה שנים טובות כדי להתאושש מהנזק שלו.
2003- קארסון פאלמר. 85%. יש משהו לא פייר בשפיטה של פאלמר לפי חמש השנים האחרונות, פוסט הפציעה שלו. כי עד אליה, פאלמר שינה לגמרי את סינסי, הפך אותה למנצחת ולקח אותה לפלייאוף – שם זה נגמר עם אותה פציעה. אז נכון, הוא לא הפך את סינסי לאלופה אבל אם הפציעה ההיא לא היתה קורית, יש סיכוי שכן הם היו מגיעים לסופרבול ולכן פאלמר היה בחירה ראויה לבחירה ראשונה בדראפט
2004 – איליי מאנינג. 90%. אני יודע מה אתם אומרים עכשיו – האיש עדיין מתוסכל על ההפסד בסופרבול. זה נכון, אבל לא קשור. קשה להזכר בזה עכשיו אבל איליי בשנים הראשונות שלו (אפילו כשהביא אליפות ב-2007) היה ק"ב בינוני עד גרוע. לא הוא שאחראי על השינוי במועדון אלא יותר טום קופלין. הבינג סיי דאט, לאיש יש שתי אליפויות, שני סופרבול MVP ובאופן כללי אין יותר פרנצ'ייז ק"ב ממנו.
2005 – אלכס סמית. מינוס 20%. כן, שמעתם נכון, מינוס. בהתחלה חשבתי לתת לו 20 אחוז, ככה בשביל העונה האחרונה. ואז נזכרתי ש-3000 יארד בפעם הראשונה בעונה השביעית שלך בליגה זה לא בדיוק מה שאתה מצפה מהבחירה הראשונה שלך – וזאת בדיוק הבעיה. לא רק שאלכס סמית' הוא כשלון מוחץ, לא משנה מה קרה בעונה האחרונה, הוא מהסוג של הכשלון שנשאר ונדבק ובמשך שנים מנע מהקבוצה להתקדם הלאה. תגידו מה שתגידו על הקבוצה השניה מהמפרץ, אבל הם לפחות העיפו את הדוגמא הבאה שלנו מהר מאוד.
2007 – ג'מארקוס ראסל. 0%. למה להכביר מילים?
2009 – מתיו סטאפורד. 70%. סטאפורד לקח את הליונס לפלייאוף, צריך יותר מזה? אז למה רק 70 אחוז? כי שתי העונות הראשונות שלו היו עתירות פציעות, כי עדיין מוקדם מכדי להחליט וכי הוא היה צריך שדטרויט יוציאו בחירה ראשונה על מגאטרון כדי להפוך באמת לכוכב.
2010-2011 – סאם ברדפורד וקאם ניוטון – שנתיים ומטה בליגה, עוד מוקדם לשפוט. ואם תגידו שניוטון שינה לגמרי את קרולינה אז אני אזכיר לכם שגם ברדפורד בעונה הראשונה שלו הביא את הראמס על סף הפלייאוף. תנו להם עוד שנה-שנתיים לפני שנקבע דיעה.
אז מה היה לנו? מאז '89 (21 שנים) היו לנו 14 בחירות דראפט ראשונות שהלכו על ק"ב (66 אחוז) ואם נסתכל על 10 השנים האחרונות, רק פעמיים (2006, 2008) הבחירה הזאת לא הלכה על ק"ב. מתוך 12 אותם בחנו (לא כולל השנתיים האחרונות) יש לנו שניים שהולכים להול (אייקמן, פייטון) ועוד אחד שנראה בדרך לשם (המאנינג השני), 4 שאפשר להגדיר אותם כפרנצ'ייז ק"ב (סטפורד, ויק, פאלמר ובלדסו) ועוד חמישה באסטים (ג'ורג', קאוץ', סמית', ראסל וקאר). כלומר, אנחנו מדברים על אחוז הצלחה של כמעט 60 אחוז.
עקרונית, צריך להשוות את האחוזים הללו להצלחות של עמדות אחרות שהלכו בבחירה כל כך גבוהה אבל האמת היא שיהיה קשה מאוד לעשות את זה – מתוך אותם 21 השנים ראינו שני אופנסיב טאקל, 5 דפנסיב ליינמן וראנינג בק אחד הולכים בבחירה הראשונה. לא ממש מדגם סטטיסטי מייצג. אבל גם בלי אותה השוואה, אפשר להגיד שבחירה ראשונה בק"ב נותנת לך סיכוי של יותר מ-50 אחוז להפוך לגמרי את פני המועדון שלך – אבל גם סיכוי של 40 אחוז להקבר לתקופה לא קצרה עם באסט רציני.
וזה בעצם העניין עם הבחירה הזאת. היא צל"ש או טר"ש לגמרי. אם בחרת נכון, זכית בפנים של המועדון שלך ל-10 השנים הבאות. אם בחרת לא נכון, אתה תקוע ל-5 השנים הבאות עם לא סתם שחקן גרוע, אלא כזה שאתה לא יכול להחליף בלי להודות בטעות רצינית – וזה לפני שאני מדבר על סתימה של תקרת השכר. האם זה שווה את ההימור? אני חושב שכן. אבל זה לא הופך את זה לפחות מסוכן.
