הלאה!

למי שתהה למה היה מיעוט פוסטים לאחרונה, זה לא רק עונת הפוטבול שהסתיימה אלא גם מעבר שהיה מתוכנן כבר זמן מה.

אז בשעה טובה, הבלוג מצא לעצמו אכסניה חדשה, עם דיירים ותיקים ומוכרים ב-דה באזר. הסיבה למעבר היא די ברורה – היכולת להגיע למספר רחב יותר של קוראים היוותה שיקול מכריע והועדפה על הנוחות שבניהול בלוג עצמאי, וגם (ואת זה אני אומר בצער רב) על אי הנוחות של הקוראים הקבועים שכבר מנויים על הבלוג הזה.

דבר אחד אני יכול להבטיח לכם – המקום אולי יהיה שונה, השם של הבלוג השתנה, אבל חוץ מזה הכל יהיה בדיוק אותו דבר. אז ברוכים הבאים ל"דבר קטן וטוב", הדור הבא:

התנהגות בלתי ספורטיבית

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה כללי | 3 תגובות

כוחה של נאמנות (פרידה מטים וויקפילד)

אוהדי בוסטון ידועים בהרבה דברים, נאמנות לשחקנים שלהם היא לא אחד מהם. אוהדי רד סוקס לא היססו לשרוק בוז למני רמירז ודיוויד אורטיז – שחקנים שהביאו להם אליפויות – ברגע שאלו נכנסו לסלאמפ ואוהדי פטריוטס בכלל ידועים כחסרי סבלנות וזה לפני שמדברים על מה שאוהדי רד סוקס עשו לביל באקנר.

ובתוך כל חוסר הנאמנות הזאת לשחקנים, יש שחקן אחד שמעולם לא סבל ממנה. למרות שנתן את ההומראן המנצח לאהרון בון באותה סדרה מקוללת של 2003 ולמרות שנים אחרונות לא ממש מוצלחות, טים וויקפילד היה ונשאר חסין לקהל של בוסטון. כן, היו הרבה שחשבו שהוא צריך להשאר בבולפן בלונג-ריליף ולא להיות ברוטציה בגיל 45 ועם ERA שמסתובב באיזור ה-5, אבל אף אחד לא חשב לשרוק לו בוז. כי אפילו הקהל של בוסטון ידע להיות נאמן למי שהיה נאמן אליו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בארצו של הדוד סם, כללי, מסביב ליהלום | 5 תגובות

האם שווה לבחור באנדרו לאק

אחרי שלקחנו שבועיים להתאושש מהסופרבול, הגיע הזמן להתחיל להסתכל קדימה, על העונה הבאה כשהדבר הקרוב ביותר והמעניין ביותר הוא כמובן הדראפט המתקרב. השנה בדראפט יש את הפרס הגדול בדמותו של אנדרו לאק שכבר שנתיים מדברים עליו כעל הק"ב הפרנצ'ייז הבא. לפני שנתחיל לדבר על לאק והאם שווה באמת לבחור אותו, שווה לציין שלאק הוא די יחיד סגולה בכך שגם שנה שעברה דובר עליו כעל מועמד ודאי לבחירה מס' אחת ולמרות שהחליט להשאר עוד שנה בסטנפורד (ואפילו איבד את המאמן שלו באותה שנה), הזוהר שלו לא עומעם והוא עדיין מיועד ללכת ראשון. למה יחיד סגולה? כי ראינו בעבר שחקנים מהסוג הזה – אם מאט ליינארט לפני כמה שנים ואם ג'ייק לוקר לפני שנתיים – מתדרדרים למקום נמוך יותר אחרי שנה נוספת במכללות.

ועכשיו לשאלה – האם שווה לבחור באנדרו לאק? או, אם לנסח את השאלה יותר טוב – האם בחירה בק"ב בבחירה מס' 1 שווה באמת את ההייפ ותוכל להפוך קבוצה מפסידה על פניה? כלומר, מה שאני מנסה להבין פה זה לא האם אנדרו לאק ספציפית יכול להפוך את הקולטס לקונטנדר אחרי עונת שני ניצחונות – לאף אחד אין את הכלים באמת לדעת האם הצלחה במכללות תתורגם להצלחה דומה במקצוענים – אלא מה נתנו ק"בים שנבחרו בדראפט בבחירה הראשונה בשנים קודמות לקבוצה שבחרה בהם.

כדי לעשות את זה, אני אסתכל על הבחירות הראשונות שהיו ק"בים ב-20 השנה האחרונות ואבחן את התרומה שלהם לקבוצה באחוזים. כשהכוונה שלי היא לא האם אותו ק"ב הפך להול אוף פיימר, אלא עד כמה הוא הצליח להפוך את הקבוצה על פניה. בואו נתחיל:

1989 – טרוי אייקמן. 90%. בכוונה הלכתי טיפה יותר אחורה מ-20 שנה, כי פה ניצב ק"ב שהיה שווה כל אגורה שהושקעה בו. אייקמן הוא הול אוף פיימר, זכה בשלוש אליפויות עם דאלאס ובאופן כללי שינה את כיוון המועדון והפך אותו שוב לקבוצה של אמריקה. אז למה רק 90%? כי עם אייקמן שיחקו גם אמט סמית', מייקל ארווין ואחד מקווי ההתקפה הטובים בהיסטוריה. אז הבחירה באייקמן השתלמה ביותר אבל לא בטוח שעם בחירה נמוכה יותר הקאבויוז לא היו מגיעים להישגים דומים

1990 – ג'ף ג'ורג', 0%. כשמדברים על פרנצ'ייז ק"ב באינדי תמיד מדברים על פייטון מאנינג וגם על ג'ון אלווי שסירב לשחק שם אבל אסור לשכוח ק"ב אחד נוסף שנבחר שם בבחירה הראשונה. ג'ורג' הצליח קצת אחר כך עם אטלנטה, מינסוטה ואוקלנד, ושיחק בליגה כמעט 14 שנה , אבל בשביל אינדי הוא היה כשלון מושלם. 4 שנים שיחק במועדון ולא תרם לו בכלום.

1993 – דרו בלדסו. 80%. בלדסו אולי הוא לא הול אוף פיימר כמו אחרים פה ברשימה אבל הוא כן נתן לפטריוטס מה שלא היה להם לפני כן – פרנצ'ייז ק"ב. איתו הם הגיעו לסופרבול ב-96 (ויש לו גם מניות בעליה לסופרבול של 2001, עם ניצחון כמחליף על פיטסבורג בגמר ה-AFC) ואי אפשר לקחת ממנו את היד שלו והמספרים. בלדסו הפך לפרנצ'ייז ק"ב שכולם ציפו, הוא רק לא הפך את הפטריוטס לפרנצ'ייז על (בטח לא כמו המחליף שלו)

1998 – פייטון מאנינג. 100%. טוב, אין הרבה מה להרחיב פה – אחד מחמשת הק"ב הטובים בהיסטוריה, לקח את הקולטס ל-10 עונות רצופות של 12 ניצחונות ושני סופרבולים. נכון, רק אליפות אחת אבל במבחן התוצאה אי אפשר להתווכח – פייטון הפך את הקולטס מקבוצה מפסידה לקבוצה הכי מנצחת בליגה.

1999 – טים קאוץ'. 20%. ניתן לו קרדיט על עליה אחת לפלייאוף עם קליבלנד ב-2002, אבל זה בערך זה. קליבלנד היו מסריחים לפניו ונשארו מסריחים גם אחריו.

2001 – מייקל ויק. 70%. נשאיר בצד את מקרה הכלבים ונסתכל על מה שויק הביא לאטלנטה. הוא הפך אותה לאחת האטרקציות הגדולות בליגה, הוא הפך את החולצות שלה לנמכרות והוא גם הביא אותה פעם אחת לגמר ה-NFC. מה הוא לא עשה? הוא לא הגיע לסופרבול, הוא לא השיג בק-טו-בק עונות מנצחות, או בקיצור – הוא שינה את המועדון אבל לא הפך אותו על פניו. דרך אגב, בחירת הדראפט הגבוהה שבאה אחריו – מאט ראיין – דווקא כן עשה את זה.

2002 – דיוויד קאר. 0%. אל תתחילו עם תירוצים וסיפורים על קו התקפה רעוע. דוד אוטו היה ויהיה באסט עצום. יוסטון היו צריכים כמה שנים טובות כדי להתאושש מהנזק שלו.

2003- קארסון פאלמר. 85%. יש משהו לא פייר בשפיטה של פאלמר לפי חמש השנים האחרונות, פוסט הפציעה שלו. כי עד אליה, פאלמר שינה לגמרי את סינסי, הפך אותה למנצחת ולקח אותה לפלייאוף – שם זה נגמר עם אותה פציעה. אז נכון, הוא לא הפך את סינסי לאלופה אבל אם הפציעה ההיא לא היתה קורית, יש סיכוי שכן הם היו מגיעים לסופרבול ולכן פאלמר היה בחירה ראויה לבחירה ראשונה בדראפט

2004 – איליי מאנינג. 90%. אני יודע מה אתם אומרים עכשיו – האיש עדיין מתוסכל על ההפסד בסופרבול. זה נכון, אבל לא קשור. קשה להזכר בזה עכשיו אבל איליי בשנים הראשונות שלו (אפילו כשהביא אליפות ב-2007) היה ק"ב בינוני עד גרוע. לא הוא שאחראי על השינוי במועדון אלא יותר טום קופלין. הבינג סיי דאט, לאיש יש שתי אליפויות, שני סופרבול MVP ובאופן כללי אין יותר פרנצ'ייז ק"ב ממנו.

2005 – אלכס סמית. מינוס 20%. כן, שמעתם נכון, מינוס. בהתחלה חשבתי לתת לו 20 אחוז, ככה בשביל העונה האחרונה. ואז נזכרתי ש-3000 יארד בפעם הראשונה בעונה השביעית שלך בליגה זה לא בדיוק מה שאתה מצפה מהבחירה הראשונה שלך – וזאת בדיוק הבעיה. לא רק שאלכס סמית' הוא כשלון מוחץ, לא משנה מה קרה בעונה האחרונה, הוא מהסוג של הכשלון שנשאר ונדבק ובמשך שנים מנע מהקבוצה להתקדם הלאה. תגידו מה שתגידו על הקבוצה השניה מהמפרץ, אבל הם לפחות העיפו את הדוגמא הבאה שלנו מהר מאוד.

2007 – ג'מארקוס ראסל. 0%. למה להכביר מילים?

2009 – מתיו סטאפורד. 70%. סטאפורד לקח את הליונס לפלייאוף, צריך יותר מזה? אז למה רק 70 אחוז? כי שתי העונות הראשונות שלו היו עתירות פציעות, כי עדיין מוקדם מכדי להחליט וכי הוא היה צריך שדטרויט יוציאו בחירה ראשונה על מגאטרון כדי להפוך באמת לכוכב.

2010-2011 – סאם ברדפורד וקאם ניוטון – שנתיים ומטה בליגה, עוד מוקדם לשפוט. ואם תגידו שניוטון שינה לגמרי את קרולינה אז אני אזכיר לכם שגם ברדפורד בעונה הראשונה שלו הביא את הראמס על סף הפלייאוף. תנו להם עוד שנה-שנתיים לפני שנקבע דיעה.

אז מה היה לנו? מאז '89 (21 שנים) היו לנו 14 בחירות דראפט ראשונות שהלכו על ק"ב (66 אחוז) ואם נסתכל על 10 השנים האחרונות, רק פעמיים  (2006, 2008) הבחירה הזאת לא הלכה על ק"ב. מתוך 12 אותם בחנו (לא כולל השנתיים האחרונות) יש לנו שניים שהולכים להול (אייקמן, פייטון) ועוד אחד שנראה בדרך לשם (המאנינג השני), 4 שאפשר להגדיר אותם כפרנצ'ייז ק"ב (סטפורד, ויק, פאלמר ובלדסו) ועוד חמישה באסטים (ג'ורג', קאוץ', סמית', ראסל וקאר). כלומר, אנחנו מדברים על אחוז הצלחה של כמעט 60 אחוז.

עקרונית, צריך להשוות את האחוזים הללו להצלחות של עמדות אחרות שהלכו בבחירה כל כך גבוהה אבל האמת היא שיהיה קשה מאוד לעשות את זה – מתוך אותם 21 השנים ראינו שני אופנסיב טאקל, 5 דפנסיב ליינמן וראנינג בק אחד הולכים בבחירה הראשונה. לא ממש מדגם סטטיסטי מייצג. אבל גם בלי אותה השוואה, אפשר להגיד שבחירה ראשונה בק"ב נותנת לך סיכוי של יותר מ-50 אחוז להפוך לגמרי את פני המועדון שלך – אבל גם סיכוי של 40 אחוז להקבר לתקופה לא קצרה עם באסט רציני.

וזה בעצם העניין עם הבחירה הזאת. היא צל"ש או טר"ש לגמרי. אם בחרת נכון, זכית בפנים של המועדון שלך ל-10 השנים הבאות. אם בחרת לא נכון, אתה תקוע ל-5 השנים הבאות עם לא סתם שחקן גרוע, אלא כזה שאתה לא יכול להחליף בלי להודות בטעות רצינית – וזה לפני שאני מדבר על סתימה של תקרת השכר. האם זה שווה את ההימור? אני חושב שכן. אבל זה לא הופך את זה לפחות מסוכן.

פורסם בקטגוריה בארצו של הדוד סם, פירסט אנד 10 | 14 תגובות

הכל או כלום (כבר אין לי כח)

אני יודע שהסופרבול כבר היה לפני כמעט שבוע וכל מה שאנחנו רוצים זה להשאיר אותו מאחורינו. אבל בדיליי מסוים אני רוצה להתייחס למשהו שלטעמי הפך למייצג קלאסי של התרבות בת ימינו, גם בעקבות מאמר יפה של הווארד בראיינט ב-ESPN אתמול (שכרגע אני מתקשה למצוא אותו).

אני יודע שאני הומר של בריידי, אבל תנסו להשאיר את זה לשניה בצד. בואו נראה איפה הוא עומד היום אם ווס וולקר תופס את הכדור ההוא או אפילו אם דיוויד תיירי לא תופס את הכדור ההוא. התשובה היא פשוטה – אין אחד שלא שם אותו באותה רשימה מקוצרת של הגדולים בהיסטוריה, יחד עם ג'ו מונטנה. למעשה, יהיו לו חמישה סופרבולים (וארבע אליפויות – זוכרים, וולקר תופס את הכדור ההוא) לארבעה של מונטנה, אז יהיו אנשים שישימו אותו אפילו מעליו. הווינר הגדול בהיסטוריה של הפוטבול, הם ייקראו לו. תגידו שבריידי לא עשה כלום בשני הסופרבולים האחרונים כדי לקבל את תואר הווינר? ובכן, לא מדויק. בסופרבול ההוא, הוא הוביל דרייב מנצח ששם את הפטריוטס ביתרון 4 עם 3 דקות לסיום. ווינר או לא? ובסופרבול האחרון, היו לו שני דרייבים שבהם הוא השלים 16 מסירות רצופות וגם את הדרייב גומר השעון בדקות האחרונות, כולל מסירה גדולה לווס וולקר. ווינר או לא?

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בארצו של הדוד סם, עניני דיומא, פירסט אנד 10 | 14 תגובות

שונא להיות אוהד

אני לא חושב שיש נושא שדיברתי עליו יותר מאשר על חווית האהדה. השנה דיברתי על זה די הרבה. תמיד חשבתי שמי שלא אוהד קבוצה, באמת אוהד, לא יכול להבין מה הוא מפסיד. ביומיים האחרונים אני קולט גם מה הוא מרוויח.

ישבתי בערב בבית מול הטלוויזיה וגיליתי שאני שבוז מהתחת. לא הייתי שבוז רק מההפסד. לא, הייתי שבוז מזה שאני שבוז מההפסד. פתאום גיליתי שאני שונא להיות אוהד. בשביל מה בכלל צריך את זה? רגעי הניצחון המעטים באמת שווים את כל כאב הלב הזה? את האנשים בעבודה שלא מבינים כלום בפוטבול ושואלים אותך אם הקבוצה שלך ניצחה או הפסידה, רק כדי שעוד פעם תכנס לדיכאון מחדש? הרי אמרתי לעצמי שאני רק שמח להיות בסופרבול ושאני לא אכנס לדכאון גם אם נפסיד, אפילו שזה לג'איינטס, אז למה המוח לא שומע את ההחלטה הזאת?

אתה יושב מול הטלוויזיה, בוהה בליברפול (עוד קבוצה שגורמת לי לשנוא את עצמי כל פעם מחדש) ומשחזר פעם אחר פעם את ההפלה ההיא של וולקר, את התפיסה של מאנינגהם, את החטיפה של בריידי, את הצ'אלנג' של ביליצ'ק – ובא לי למות. ואני שונא את עצמי בגלל זה. אדם נורמטיבי לא אמור לרצות לקבור את עצמו רק בגלל חבורת אנשים שמעולם לא פגש ונמצאים כמה אלפי קילומטרים ממנו. אני תמיד צוחק על כל האנשים שרואים "האח הגדול" בטענה שמה בכלל אכפת לי מהאנשים האלו, שלא פגשתי בחיים ואין לי ולהם שום דבר משותף. אבל מה באמת ההבדל ביני לבין חמותי שרוצה שהמתמודד החביב עליה לא יודח?

ואין לי תשובה. לפעמים אני פשוט שונא להיות אוהד

פורסם בקטגוריה בארצו של הדוד סם, כללי, עניני דיומא, פירסט אנד 10 | 17 תגובות

ולפעמים, החגיגה נגמרת

כשנכנסתי לאוטו כדי לנסוע הביתה ב-5 לפנות בוקר, לשדרנים של גלגלצ היה חוש תזמון מצוין, כי זה מה ששודר שם:

אבל הפעם זה לא בדיוק אותו ניגון. אני לא מדבר על העונה המושלמת שהיתה אז ונהרסה או על זה שהפעם ציפינו הרבה פחות לנצח, וכידוע – אין ציפיות, אין אכזבות. לא, אני מדבר על זה שמתחת לפני השטח, עם רגש האכזבה הכל כך מוכר, פעפע לו רגש אחר, לא מוכר. אני חושב שאפשר לקרוא לו גאווה.

כן, מכל הדברים שאני יכול להגיד על המשחק הזה, הדבר הכי חשוב להגיד, אני חושב, זה שאני גאה בקבוצה שלי. קבוצה שלא היתה אמורה לשחק בסופרבול ולא היתה אמורה להיות יריב שווה לג'איינטס, ועדיין השאירה את כל מה שהיה לה על המגרש – וזה לא הספיק.

נכון, זה לא הספיק. זה לא הספיק בעיקר כי לקבוצה הזאת יש יותר מדי פגמים מכדי להיות אלופה. כל העונה היא לא הצליחה לעצור דרייבים מנצחים בדקות האחרונות (כולל שבוע שעבר נגד בולטימור, דרך אגב) והיא לא הצליחה גם הפעם. כל העונה היא היתה קבוצת התקפה חד מימדית שיודעת למסור לטווחים הקצרים אבל לא יודעת להרוג את היריבה עם מסירה אחת מתוזמנת טוב לעומק האויב. וגם הפעם למרות הרבה הזדמנויות – היא נכשלה מלשלוח את הג'איינטס למלתחות לפני הזמן.

ועדיין, הגיע לה יותר (לא יותר מהג'איינטס, יותר בכלל). הגיע יותר, קודם כל, לטום בריידי, שלדעתי נתן לא סתם משחק טוב, אלא משחק מעולה. כן, אנשים כרגיל יגידו שהוא נחנק. הם יזכירו את האינטרספשן או את הסייפטי בהתחלה, אבל הם יישכחו שהוא שיחק בלי הנשק ההתקפי מס' 1 שלו (ושום דבר שאנשים יגידו ישכנע אותי שגרונקובסקי בריא. למעשה, אני משוכנע שעם גרנקובסקי בריא אנחנו לוקחים את המשחק הזה, אבל זה חלק מתחת לגשר), הם יישכחו את הדרייבים המופתיים לפני ואחרי המחצית, הם יישכחו את ווס וולקר ושאר הרסיברים שהפילו כדורים שהיו יכולים לנצח את המשחק הזה. טום בריידי הוא אולי לא ג'ו מונטנה אבל אתמול הגיעה לו טבעת רביעית. הוא השאיר את כל מה שהוא היה יכול על המגרש אתמול – וזה לא הספיק

הגיע לה יותר כי הג'איינטס היו, כמאמר המשורר הנודע דניס גרין, מי שחשבנו שהם. קבוצה טובה אבל בטח לא היסטורית, שהפאס ראש שלה מוערך יתר על המידה, הגנת המסירה שלה חשופה והיא נשענת – כמו שנשענה כל השנה – על היכולת של איליי מאנינג (הנהדר, דרך אגב. אין לי מילה רעה להגיד על הבן זונה). אני לא בא לזלזל חלילה באליפות הזאת של הג'איינטס, הם זכו בה בצדק אחרי שניצחו לא שלוש, אלא ארבע קבוצות מצוינות, אבל זה משהו אחד להפסיד בסופרבול לקבוצה שעדיפה ממך עשרות מונים (כמו שקרה לפטריוטס ב-85 או ב-96, למשל), זה משהו אחר להפסיד לקבוצה שווה לך שנהנתה גם מהרבה מזל.

אם אחרי ההפסד ההוא ב-2008 יצאתי בטור מאשים שאומר שהגיע לפטס להפסיד אז, בגלל הזחיחות, בגלל הדריכה על גוויות, בגלל שחצנות, בגלל חוסר הכנה למשחק, הרי שהפעם אני יוצא מהמשחק הזה עם הראש למעלה.

תראו, ייתכן בהחלט שראינו אתמול את הסופרבול האחרון של הפטריוטס וטום בריידי זה הרבה זמן. אם ביליצ'ק יהיה מוכן לרדת מהאולימפוס שלו ולתקן את כל הדברים הדרושים תיקון, הרי יש מצב שבריידי יחזור לריקוד גדול נוסף, אבל המציאות היא שהוא לא נהיה צעיר יותר ומתישהו זה ייגמר. ואם זה הסיפור שלי, שאתמול ראיתי את הסופרבול האחרון שלו – סו בי איט. הופענו כמו אלופים, גם אם זה לא נגמר באליפות.

אני אחזור ליציאה מהמשחק. כשנסעתי הביתה, בדיוק דברים התחילו לזוז. המאפיה נפתחה, אנשים התחילו להסתובב ברחובות, וזה הדהים אותי – אנשים אשכרה ממשיכים בחיים שלהם כאילו כלום לא קרה. אבל זה בדיוק המצב – החיים נמשכים הלאה. הערב טוטנהאם מגיעה לאנפילד.

פורסם בקטגוריה בארצו של הדוד סם, פירסט אנד 10 | 10 תגובות

היום סופרבול! או – ג'איינטס, לפני (פוסט מתגלגל)

22:45

זהו, פוסט אחרון להיום. את הבא בתור אני אכתוב אחרי המשחק. בשאיפה, זה יהיה פוסט ניצחון. ואם לא – עדיין, היו לי שבועיים מהמצוינים שיכולתי לקוות להם כאוהד ספורט.

חשבתי שאני אצליח לישון קצת אבל חוץ מנמנום קל מול הפרי-גיים לא ממש הצלחתי להרדם. בעוד שעתיים אני אצא לכיוון הפאב וכל מה שנשאר עכשיו לעשות זה לבחור את החולצה שאני אלבש – זאת של בריידי או העתיקה יותר, של ברוסקי. אני חושב שאני אלך עם השניה כי הערב הדבר החשוב באמת זה הגנה, בריידי ייסתדר גם בלעדי.

וברור, זה יהיה מעל הקפוצ'ון של ביליצ'ק. הניצחון בטוח. איך נגיד את זה בפשטות – גו פטס!!!!

עשר שנים אחרי, הגיע הזמן לשחזר את הקסם:

———————————————————————————————————————–

20:00

עוד חמש וחצי שעות. הווארד ווב החזיר את היונייטד לתיקו שלא עושה לי רע במשחק שהעביר לי שעה וחצי. אני עובר שוב ושוב על המאצ'אפים, מנסה למצוא סיבות למה אנחנו כן יכולים לנצח את הג'איינטס היום ולא בטוח אם אני מוצא משהו.

ככל שאני חושב על זה יותר, הדרך היחידה שלנו לנצח היום, ועזבו את כל השטויות הטקטיות, זה שביליצ'ק ייתחבר לעצמו. ישאיר בצד את הנרקסיסטיות שמאפיינת אותו בשנים האחרונות ויעבוד כמו חמור כדי למצוא את החורים בתוכנית של הג'איינטס. זה קרה ב-2001, זה בטח קרה מול המאנינג השני ב-2003 ו-2004 וזה יכול לקרות היום אבל רק אם ביליצ'ק לא יחשוב שמה שעבד לו עד עכשיו ימשיך לעבוד – כי זה לא ייקרה.

אני מאמין שנראה לפחות שפן אחד או שניים במשחק היום. תוכנית משחק התקפית של הרבה ריצה בהתחלה, למשל. או כמה סקרינים מתוזמנים היטב לדני וודהד או אפילו קווין פולק. אני חושב שבהגנה אנחנו נראה דברים שלא ראינו כל העונה, כל מיני נסיונות שלך תדע אם יעבדו. יש לי הרגשה גם שאוצ'ו סינקו יתפוס כדור קריטי אחד או שניים. אם נוציא את הג'איינטס משיווי משקל בהתחלה – יש סיכוי שנחולל פה הפתעה.

יאללה, עוד חמש דקות עברו. עוד חמש שעות ו-25 דקות למאנייק

15:00

כל אוהד ספורט מכיר את זה, הרגע שבו אתה מוכן להקריב משהו בשביל ההצלחה של הקבוצה שלך. לא פעם אני זוכר את עצמי אומר "הייתי הורג בשביל אליפות של ליברפול". לא בטוח שזה נכון אבל גם לא הייתי רוצה להעמיד את זה במבחן המציאות.

לפני שבועיים אמרתי שמה שיקרה היום בערב הוא פחות חשוב, זה שאנחנו בסופרבול זה מה שחשוב באמת ולא כזה אכפת לי אם נפסיד שם כי הגענו להרבה יותר ממה שציפיתי. בולשיט. כן, אלו היו שבועיים מהמענגים שהיו לי בתור אוהד ספורט, לקום כל בוקר ולזכור – היי, אנחנו בסופרבול. אבל עכשיו, כשאנחנו פה, יש מעט דברים שאני רוצה יותר מאשר לקחת את המשחק הזה היום. כל כך רוצה, שאני מתחיל לנהל עם עצמי את המשא ומתן הזה – מה היית מוכן שיקרה כדי שהפטס ינצחו היום את הג'איינטס?

– שליברפול יפסידו לטוטנהאם מחר? ברור, בלי לחשוב פעמיים

– שהיאנקיז ייקחו השנה אליפות? כן, אני יכול לחיות עם זה

– שהילד שלך יהיה אוהד מנצ'סטר יונייטד? טוב, עד כאן. אבל הייתי צריך לחשוב על זה כמה שניות

– שבריידי ייפצע בסוף המשחק וזה יהיה המשחק האחרון בקריירה שלו? הממ, פה קבור הכלב. כמו כל אוהד פטס, גם אני יודע שלקבוצה הזאת יש תאריך תפוגה. זה עניין של שנתיים-שלוש מקסימום לפני שאנחנו הופכים להיות בדיוק כמו האוהדים של דנבר בימי אלווי או מיאמי בימי מארינו. לפעמים, יש קבוצות ששפר עליהן מזלן, כמו גרין ביי שקיבלו את רוג'רס במקום פארב או הניינרס שקיבלו את סטיב יאנג במקום מונטנה, אבל ברוב המקרים זה לא המצב. מה שמשאיר אותנו עם העובדה שהיום בלילה הולך להיות, קרוב לודאי, הפעם האחרונה שנריח סופרבול לתקופה הקרובה. אבל יש הבדל בין להבין את זה לבין *להבין* את זה. טום בריידי הוא האתלט הכי אהוב עליי כבן אדם בוגר והמחשבה שאני לא אוכל לראות אותו יותר היא משהו שקשה לי לתפוס. האם אני מוכן להקריב את השנתיים-שלוש שעוד יש לו בשביל אליפות עכשיו? אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל

————————————————————————————————————————

12:40

בעצם, יש משהו שיהיה עוד יותר "נקמתי". להיות בפיגור 20 במחצית ואז לחזור למשחק ולנצח עם הייל מארי של בריידי לאיזה נו-ניים, נגיד ג'וליאן אדלמן בשניה האחרונה.

הבעיה היחידה עם התסריט הזה שלא נראה לי שאני אשרוד עד הסוף..

———————————————————————————————————————–

9:00

נקמה. הרבה מאוד אוהדי פטס מדברים על נקמה הערב אבל האמת היא – נקמה לא תהיה. שום דבר לא יוכל לכפר על תחושת האגרוף בבטן והשמחה לאיד שהיו מנת חלקנו באותו סופרבול לפני 4 שנים, שלא לדבר על איבוד העונה המושלמת. יצא לי לחוות משהו דומה עם הרד סוקס ב-2003 ו-2004 אבל אז זה היה שונה. ב-2003, למעט אוהדי יאנקיז, כולם היו בעדנו. אף אחד (שוב, חוץ מאוהדי יאנקיז) לא שמח לאידנו. לכן, למרות ששום דבר לא יימחה את השבועיים האיומים שבאו אחרי ההומראן ההוא של אהרון בון, שבועיים שכל העולם היה נראה בהם שחור, הרי שהניצחון ב-2004, ועוד בדרך שבה הוא הגיע, אחרי פיגור 3-0, היה כפרה הולמת. האושר שבא אחריו כמעט היה שווה את ההפסד ההוא.

זה לא המקרה הפעם. ניצחון הפעם אמנם ישים את אוהדי הג'איינטס קצת בדיכאון ובעיקר יעשה רע לאוהדי פטס (משהו שאני בהחלט מחכה לו בקוצר רוח) אבל הוא לא יימחה את התחושות ההן. רק דבר אחד יכול אבל להיות קרוב לזה – וזה המקרה הלא סביר שנפרק אותם.

הייתי רוצה שאיליי ימסור 4 אינטרספשן, שבריידי ימסור ל-450 יארד ו-4 ט"ד, שהמשחק ייגמר 42-0. או אז, הנקמה תהיה מושלמת. אני יודע, אני יודע, אין סיכוי שזה יקרה, אני צריך להסתפק בניצחון. אבל היי – זה עבד מול דנבר, לא?

————————————————————————————————————————–

7:00

בוקר טוב, היום סופרבול!

עם הפוסט המקדים למשחק התחלתי העונה (כבר כתבתי בעבר שמדובר כמובן בחיקוי למה שדורפן עושה בבלוג שלו, אבל מצאתי את זה מוצלח במיוחד להגיד דברים על הפטס שבסיכום המחזור היו תופסים קצת יותר מדי נפח) ואני לא מתכוון להפסיק גם במשחק האחרון לעונה, רק שהפעם אני אעשה את זה פוסט מתגלגל. מכיוון שיש לי הרבה מאוד מה להגיד וקשה לי להאמין שאני אוכל בכלל לעבוד היום (איך לעזאזל עובדים היום?) אז אני אנסה להכנס פעם בכמה שעות ולהגיד משהו על המשחק הערב, בעיקר על התחושות שלי לגביו. ועכשיו אני הולך לעבודה ואשאיר אתכם עם זה, ככה – להרגשה הטובה:

פורסם בקטגוריה בארצו של הדוד סם, כללי, פירסט אנד 10 | 6 תגובות